מקור חולין קל״ד
1 וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – נוֹתֵן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה!
2 ״עַל מְנָת״ אַ״חוּץ״ קָא רָמֵית? ״חוּץ״ – שִׁיּוּרָא, ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא.
3 וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ! בְּהָא פְּלִיגִי: מָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – שִׁיּוּרָא הוּא, וּמָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא.
4 אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ וְכוּ׳. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁקַל לְעַצְמוֹ, אֲבָל שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִם הַטַּבָּח. וְרַב אַסִּי אָמַר: אֲפִילּוּ שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִמּוֹ.
5 לֵימָא בִּדְרַב חִסְדָּא קָא מִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וּבָא אַחֵר וַאֲכָלוֹ – רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה, רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה. דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא.
6 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהָכָא בְּמַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר נִגְזָלוֹת, וּמַר סָבַר אֵין נִגְזָלוֹת.
7 אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ: רַב אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת, וְרַב אַסִּי אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נִגְזָלוֹת.
8 מַתְנִי׳ גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
9 גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: רָמֵי לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן – תְּנַן: ״סָפֵק פָּטוּר״, אַלְמָא סְפֵיקָא לְקוּלָּא.
10 וּרְמִינְהוּ: חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְשֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים – הָעֶלְיוֹנִים לַעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
11 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל לַעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט – לֶקֶט.
12 אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אַגְרָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְפֵק לֶקֶט – לֶקֶט, סְפֵק שִׁכְחָה – שִׁכְחָה, סְפֵק פֵּאָה – פֵּאָה.
13 אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן בֶּן תַּדָּל, וְהָא טַעְמָא קָאָמַר, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ״? מַאי ״הַצְדִּיקוּ״?
14 אִילֵּימָא בְּדִינִים, וְהָא כְּתִיב ״וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ״? אֶלָּא, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ.
15 אָמַר רָבָא: הָכָא, פָּרָה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קָיְימָא, קָמָה בְּחֶזְקַת חִיּוּבָא קָיְימָא.
16 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וַהֲרֵי עִיסָּה נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר מִן הַחַלָּה, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – חַיָּיב.
17 אֲמַר לֵיהּ: סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא, סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא.
18 דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא, וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁמוֹנָה סְפֵקוֹת נֶאֶמְרוּ בַּגֵּר, אַרְבַּע לְחִיּוּב וְאַרְבַּע לִפְטוּר.
19 קׇרְבַּן אִשְׁתּוֹ, וְחַלָּה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – לְחִיּוּב.
20 רֵאשִׁית הַגֵּז וְהַמַּתָּנוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר – לִפְטוּר.
21 כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: קָמָה אַקָּמָה רְמִי לֵיהּ.
22 לֵוִי זְרַע בְּכִישָׁר, וְלָא הֲווֹ עֲנִיִּים לְמִשְׁקַל לֶקֶט. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אֲמַר לֵיהּ: ״לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם״, וְלֹא לְעוֹרְבִים וְלֹא לַעֲטַלֵּפִים.
23 מֵיתִיבִי: אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה, לֹא מִגּוֹרֶן לָעִיר, וְלֹא מִמִּדְבָּר לַיִּשּׁוּב, וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן – שׂוֹכֵר פָּרָה וּמְבִיאָהּ, מִפְּנֵי הֶפְסֵד תְּרוּמָה.
24 שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּטָבְלָה, וְלָא סַגִּיא דְּלָא מַפְרֵישׁ לַהּ.
25 וַהֲרֵי מַתָּנוֹת, דְּלָא טָבְלִי, וְתַנְיָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְלוֹג בַּעֲגָלִים – לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַזְּרוֹעַ.
26 לְהַפְשִׁיט אֶת הָרֹאשׁ – לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַלֶּחִי, וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן – מַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים וְאוֹכְלָן, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן.
27 שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, דִּנְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי נְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ.
28 וְאֶלָּא ״תַּעֲזֹב״ יַתִּירָא לְמָה לִי?
29 לְכִדְתַנְיָא: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְלַשַּׁחַר הִשְׁכִּים וּבְצָרוֹ – חַיָּיב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.
30 הָהוּא שַׂקָּא דְּדִינָרֵי דַּאֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, קָדֵים רַבִּי אַמֵּי וּזְכָה בָּהֶן. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא כְּתִיב ״וְנָתַן״ וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ! רַבִּי אַמֵּי נָמֵי לַעֲנִיִּים זָכָה בָּהֶן.
31 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי, בְּחָכְמָה, וּבְעוֹשֶׁר.
32 אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו.
33 מַתְנִי׳ אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד, וְהוּא שֶׁל נָזִיר, וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל – שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד סוֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל. אֵי זֶהוּ לֶחִי? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.
34 גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ – זֶה זְרוֹעַ יָמִין. אַתָּה אוֹמֵר זֶה זְרוֹעַ יָמִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זְרוֹעַ שְׂמֹאל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזְּרוֹעַ״.
35 מַאי תַּלְמוּדָא? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ, הָכָא נָמֵי: ״הַזְּרוֹעַ״ – הַמְיוּמָּן שֶׁבַּזְּרוֹעַ.
36 ״וְהַלְּחָיַיִם״ לְמַאי אֲתָא? לְהָבִיא צֶמֶר שֶׁבְּרֹאשׁ כְּבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָישִׁים. ״וְהַקֵּבָה״ לְמַאי אֲתָא? לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה, וְחֵלֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַקֵּבָה. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּהֲנִים נָהֲגוּ בּוֹ עַיִן יָפָה וּנְתָנוּהוּ לַבְּעָלִים. טַעְמָא דְּנָהֲגוּ, הָא לֹא נָהֲגוּ – דִּידֵיהּ הוּא.
37 דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת הָיוּ אוֹמְרִים: הַזְּרוֹעַ – כְּנֶגֶד הַיָּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּקַּח רוֹמַח בְּיָדוֹ״.
38 וּלְחָיַיִם – כְּנֶגֶד תְּפִלָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״, קֵבָה – כְּמִשְׁמָעָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ״.
39 וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״שׁוֹק הַיָּמִין״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹק הַיָּמִין, זְרוֹעַ מוּקְדָּשִׁין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּרוּמָה״. זְרוֹעַ חוּלִּין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּתְּנוּ״.
40 אֵיזֶהוּ לֶחִי – מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי וְעַד פִּיקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת, וְהָתַנְיָא: נוֹטְלָהּ וּבֵית שְׁחִיטָה עִמָּהּ?
41 לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.
42 דְּתַנְיָא: מוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה, הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.
43 אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבָּנַן, וּמַאי ״עִמָּהּ״? עִמָּהּ דִּבְהֵמָה.
44 הֲדַרַן עֲלָךְ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם.
פירוש מאירי על חולין קל״ד
1 כבר ביארנו במשנה שאם אמר לו כהן לישראל הרי כל הבהמה משתפת לי ולך חוץ מן המתנות שהישראל פטור מן המתנות שהרי אין לו בהם כלום והוא הדין אם אמר לו הרי כל הבהמה לך חוץ מאיברי המתנות שאני משתף בהם ומ"מ אם אמר לו הכהן על מנת שהמתנות שלי הרי הישראל חייב במתנות ולא זכה בהן אותו כהן אלא נותנן לכל כהן שירצה שהאומר ע"מ לא שייר בעצמן של מתנות לעצמו כלום הואיל ולא שייר לעצמו שותפות בהם לא קנאן בתנאי זה בדבר זה שאין דברים אלו נקנין דרך מקח וממכר ודרך תנאי אע"פ שתנאי כזה מועיל בכל מקום לקיים או לבטל המכר ואע"פ שבבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי אמרו שמעשר ראשון שלו כמו שיתבאר בבתרא פרק הבית כבר ביארנו שם לדעתנו שאינה דומה לזו כמו שכתבנו שם ויש מי שמפרש בכאן שאם אמר על מנת שתתן לי המתנות יועיל אבל כשאמר על מנת שהמתנות שלי הוא כאלו אמר הן עכשיו שלי והוא אינו זוכה אלא מכח הנותנם ואין זה כלום:
2 המשנה הששית והיא מענין החלק השני בביאור מי הוא חייב ליתנם מי שאמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בה מתנות ר"ל הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים שהרי ידע בזה ועל מנת כן לקח ואם לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים:
3 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
4 אחר שביארנו שהלוקח נותנן לכהן אם לא רצה לוקח ליתנם אין לכהן דין ודברים על הטבח אלא עם הלוקח במה דברים אמורים בששקל הלוקח לעצמו אבל שקל לו הטבח יש לכהן לדון עם מי שירצה או עם הלוקח או עם הטבח הואיל והמתנות בעין שמתנות כהנה נגזלות ר"ל תורת גזל חלה עליהן לענין זה ר"ל לדון מהם עם הטבח אע"פ שהם ברשות לוקח הואיל ומ"מ הם בעין ואין זה דומה למכרן שכתבנו למעלה שהוא פטור שלא נאמרה למעלה אלא במכר המתנות בפרט שהוא כמזיק:
5 מי שגזל את חברו ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר וגזל את הגוזל ואכל את הגזלה הרי נגזל ראשון תובעה לאיזה מהן שירצה כמו שיתבאר במקומו:
6 המשנה השביעית והכונה בה ככונת שלפניה גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה אם נשחטה קודם שנתגייר פטור הואיל ובשעת הזביחה היה פטור ואם נשחטה אחר שנתגייר חייב כשאר ישראל ואם ספק פטור שהרי המוציא מחברו עליו הראיה:
7 זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
8 אע"פ שלענין מתנות אמרו שהמוציא מחברו עליו הראיה לענין מתנות עניים אינו כן כיצד זרעים שנמצאו בשדה בחורי הנמלים והיו חוזרין אלו בתוך הקמה ר"ל שלא נקצרה עדיין הרי הן של בעל השדה שאין לעניים במה שלא נקצר דין ודברים ואם נמצאו לאחר הקוצרים ר"ל במה שנקצר הכל לעניים ואין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה ושיביאו עניים ראיה שמשבלי הלקט גררוהו אלא הואיל והדבר בספק הרי הוא לעניים שספק לקט לקטו וכן הדין בספק שכחה וספק פיאה זהו שאמר הכתוב עני ורש הצדיקו וכן וכי מצדיקין אותו בדינו והלא כתוב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו פירשו בתלמוד המערב שאפי' היו זרעים שבחורים אלו ירוקים עד שצורתם מוכחת שמאשתקד הם ואינם לקט אע"פ כן הרי הם של עניים שאי אפשר לגרן בלא ירוקים:
9 אף לענין איסורין אין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה כיצד גר שנתגייר והיתה לו עיסה אם נתגלגלה עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב מפני שיש בו איסור מה שאין כן במתנות שאין עון באכילתם הגיורת שילדה ספק אם ילדה קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה מביאה קרבן מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם תאכל בקדש עד שתביא כפרה שמחוסר כפורים אסור בקדשים ומביאה חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת שכל חטאת העוף הבא על הספק נשרף שמא אינו חטאת ונמצאו חלין בעזרה וקרבן העולה מביאתו על תנאי שאם אינה חייבת עולה תהא נדבה שהרי עולה באה נדבה:
10 גר שנתגייר וילדה חמורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם קודם שנתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה חייב לערוף או לפדות ומ"מ אם פדהו בשה יכול הוא לעכבו מאחר שפדהו הרי פרח האיסור וחזר לדין ממון שאין לשה שום קדושה אלא שהוא ממון כהן והמוציא מחברו עליו הראיה:
11 נתגייר וילדה בהמה טהורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה בכור מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם שחטו בחוץ והילכך ממתין לו עד שיפול בו מום וחזר הדבר לדין ממון ואוכלו שהמוציא מחברו עליו הראיה:
12 אירע ספק זה בפדיון הבן כגון שילדה אשתו זכר והיא מבכרת ואין ידוע אם קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם אירע ספק זה בראשית הגז שלו המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו במתנות כהונה ובפדיון פטר חמור ר"ל השה שהפריש שמעכבו לעצמו כמו שביארנו:
13 בעל הבית שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים הרי זה מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר והוא משילכו הנמושות והם מלקטים שניים הבאים אחר הראשונים וכן בכל המתנות כשיעור הניתן להם כמו שיתבאר כל אחד במקומו מכאן ואילך הנשאר מהם או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל אדם שאין גופן קדוש כתרומות ואינו חייב ליתן להם דמיהם שלא נאמרה לאלו נתינה אלא עזיבה ולא אמרה תורה עזוב לעטלפים ולעורבים אלא לעניים ועניים אין כאן:
14 בתרומות אינו כן אלא אע"פ שאין ישראל חייב להביא תרומה לכהן מן הגורן לעיר או ממדבר לישוב אלא שילך הכהן ויטלנה במקומה מ"מ אין שם כהן אם היה הגורן מקום המשתמר מפרישה ומניחה ואם אין בה מקום המשתמר שוכר בהמה ומביאה ומצניעה לו מפני הפסד תרומה שהרי נאמרה בה נתינה ונוטל שכרו מן הכהן:
15 אף במתנות כהנה ר"ל זרוע לחיים וקיבה אם אין שם כהן ליטלם ורצה זה לצאת ידי חובה צריך שישום דמי המתנות ויאכלם בתורת חוב שיהא נותן את דמיהן לכהן:
16 הזוכה בקצירת שדה אחרים מן ההפקר פטור מלקט שכחה ופיאה ומשאר המתנות אבל אם הפקיר שדהו או כרמו והשכים בבקר וזכה בו וקצר או בצר חייב במתנות העניים כלן ומ"מ פטור הוא מן המעשרות כמו שיתבאר במקומו:
17 עור הזרוע ניתן עם הזרוע ומתוך כך אין מולגין אותו כדי שלא יפסידו לו את עורו אלא שיתנו את הזרוע בעורו ובצמרו אף במקום שנהגו למלוג על הצדדין שהתרנו את המליגה בפרק כל הבשר:
18 זו היא שטת של גאוני ספרד והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע כלומר שעור הזרוע הוא לדעתם בכלל המתנות ולפיכך לא ימלגהו שלא יפסידהו לו וכן דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שאין עור הזרוע בכלל המתנה ומ"מ מקום שנהגו ימלוג את הגדיים ואת הטלאים ברותחין ונישר השער ואוכלין את העור הרי עור זה במקומם בכלל הבשר ואינו רשאי להפשיט את העור אלא למלגו וליתנו עם העור והם גורסים מקום שנהגו למלוג לא יפשיט את הזרוע:
19 הלחי אף במקום שמפשיטין את הראש אין מפשיטין אותו כלל אלא נותנין אותה בעורה או בצמרה שאין מנהג למעט את מתנותיו והרי שער הלחי וצמריו זכה בו מן התורה כמו שיתבאר למטה:
20 בני הישיבה שנשתלחה להם נדבה אע"פ שדעת השולח לזכות בה מי שיזכה מהם לא יהא אחד מהן קופץ וזוכה בה אלא ראש ישיבה או מי שימנוהו על כך יהא זוכה ומחלקה ביניהם ואם זכה בה זה לשם כלם רשאי ואם היה הזוכה ראש ישיבה והוא אדם חשוב זוכה בה לעצמו שהרי כלם חייבים להעשירו אף משלהם על הדרך שאמרו בכהן גדול שיהא גדול מאחיו בכח בנוי בעושר ובחכמה ואם אין לו אחיו הכהנים נותנים לו משלהם כל אחד לפי עשרו עד שיהא עשיר יותר מכלם ומ"מ אין דברים אלו מעכבין כמו שהתבאר במקומו:
21 המשנה השמינית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי בשיעור המתנות ואמר על זה איזהו זרוע מן הפרק של רכובה ועד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל הוא השוק ר' יהודה אומר שוק מן הפרק של רכובה ועד סובך של רגל ואיזהו לחי מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת אמר הר"מ פי' זרוע הוא היד הימין וכבר נתבאר מגבול היד וממה שביארנו למעלה ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל כל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ודע שלשון עם שני לחיים תחשב והוא מכלל מתנות הכהנה וכתוב בתלמוד אמר ליה רבה לשמעיא זכי לי מתנאתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ודע שהמתנות האלו נותן אותם למי שירצה ואע"פ שלא הגיע לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנין אותן גם כן לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב במתנות לתתן ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותם הטבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן והכלאים חייבים במתנות גם כן ואם עבר השוחט ונתן מתנות כהנה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בתלמוד ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא לחזק ידו על הגזל ואם עבר וקנה אותם אינו נאסר באכילה לפי שהעקר בידינו שמתנות כהנה נגזלות ואין הכהן רשאי לתבוע לטבח אלא למי שאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמם מ"מ הוא גזל ואין שום צד להתיר זה לכתחלה וראוי שתדע מה שאמר מתנות כהנה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבין אצלם כדרך שהמלכים אוכלין ואומר ונתן לכהן ואכל ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי להצריכו לכך ואמרו הזרוע לאחד הסיבה לאחד הלחיים לשנים ואם היו מתנות שור מחלקין אותו לרבים לפי שאין מותר בכל מתנות כהנה לתתם אחד וכבר מנע מזה מאד ושובך של רגל שבכת רגל ר"ל ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה:
22 אמר המאירי איזהו זרוע מן הפרק של רכובה עד הכף של יד ר"ל מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד והוא עצם רחב של כתף שקורין אשפאנולא והם שני איברים מעורין זה בזה והוא של נזיר ר"ל וזהו גם כן שיעור זרוע בשלה של איל נזיר וכנגדו בשלמים כשנוטלין השוק שיעורו מפרק רכובה הנמכרת עם הראש עד בוקא דאטמא ור' יהודה חולק בשוק לומר שאינו אלא מפרק רכובה ולמטה עד הסובך והוא הנקרא קאוילייא ויש מפרשים עצם אמצעי שמארכובה עד הקולית ומ"מ אין הלכה כר' יהודה ואיזהו לחי מן הפרק של לחי אצל הצדעין וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת ר"ל פתחה של גרגרת והוא ראש טבעת גדולה והוא מקום חוטי הלשון וכל מה שבין אלו הלחיים הכל לכהן:
23 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא זרוע זה אינו אלא זרוע של ימין ולא זרוע של שמאל הלחיים צריך הוא ליתנם עם עורם ושערם או צמרם שנאמר הלחיים להביא צמר שבראש הכבשים ושער שבזקן התיישים הקיבה הוא מקום שמתכנס שם חלב שהתינוק יונק ובדין היה ליתנה בחלב ועל גבי הקיבה אלא שהכהנים נהגו להניח את החלב שעליה לבעלים ומקבלים אותה עם חלב שבתוכה:
24 התבאר במקום אחר שהלוקח בהמה מפירות שביעית חייבת במתנות וכן המשלח בשר לחבירו והיו בה מתנות אוכלו בלא שום פקפוק ואינו חושש שמא עבר זה וגזלן:
25 ונשלם הפרק תהלה לאל: